נשים בקולנוע 

היום שבו הפסקתי לראות סרטים


המודלים הנשיים והגבריים בעולם הפנטזיות של הקולנוע הם אחת הדרכים (היעילות) של החברה להבטיח, ששום שינוי לא יתחולל במעמד שני המינים; שנשים תישארנה חלשות, זקוקות, תלויות, רגישות, נסערות ולא יכולות, ושגברים ימשיכו לשלוט, לכבוש, להחזיק, לקבל החלטות, לעמוד בראש המשפחה, הארגון והחברה, להצטייר חזקים וכמובן, לא להפגין רגשות.

היום שבו הפסקתי לראות סרטים היה היום שבו הפסיקה החברה לשלוט בי ובמעמדי. זה היה היום שבו התחלתי את המסע האמיתי, נגד מנוף העל של החברה (התקשורת) לקראת הפיכתי לאוטוריטה עצמאית, חזקה ושולטת בעצמה ובמצב. זה היה היום שבו שחררתי את הנסיכה שבי (שחורת שיער, רגישה לביקורת, מחפשת אישורים, שואלת "למה" ומנסה להשכין שלום בין כולם, חוץ מאשר בינה לבין עצמה. היא אגב, קופצת לשניות קצרות לביקור, ומהר מאד מבינה שאין לה מקום בחיי וחוזרת למגדל השן, אל הנסיכות 'המשוחררות' האחרות).

מה לעשות אבל הסרטים שכל כך אהבתי היו עמוסים בגיבורים חסונים יפי תואר שרמנטיים ובנסיכות עדינות וממתינות. רבות אני ננזפת עד היום, על שלא ניתן ללכת איתי לקולנוע, משל הקולנוע מייצג את מעוזה האחרון של האנושות, ובלעדיו אי- אפשר, אבל במקרים אלו אני במצב של אין- קליטה.

ראש השנה 2004. החלטתי לחרוג ממנהגי. התמסטלתי עם קפה שחור, זה שגרגריו נמסו ולא צפו, לפני שנבלע על ידי חברת ענק, כרית לב פרוותית (סינתטית כמובן) סגולה על בטני (הכמעט שטוחה בלי סטודיו...ולחלוטין חלקה בלי מרכזים קוסמטיים...) ונמרחתי מול מסך הטלוויזיה.

10.00- הסרט 'אישה יפה'. ריצארד הגיר וג'ולייטה רוברטס בסיפור סינדרלה. גופנית העל הייחודית מהצומת השנייה בפינת השדרה החמישית נקטפת לשבוע חווייתי ומבשם במלון מספר אחת באמריקה, עם הגיר הנונשלנטי. חלומה הרטב של ויקי קנפו. גם היא הייתה רוצה להתהלך בשדרה בתל ברוך או במצפה רמון ולהיקטף על ידי הגיר, או אחיין רחוק שלו. בעצם, במעמקי תת- המודע הנשי המסורתי שלנו, אפילו אנו שעסוקה 24 שעות ביממה, כולל בשינה במחיצת ומחיקת תוצרי החינוך המדכא שקיבלנו, בעל כורחנו בבית הורינו ועל ידם, גם אנחנו היינו הולכות על הגיר. חזרה לסרט. משפצים את רוברטס, 'המהפך' בגרסה אמריקאית, מלמדים את בת האשפתות, מסעודה מהשדרה החמישית לדבר, לאכול וללכת כמו אליטה חברתית, עד הרגע שבו הגיר מחליט שהוא חייב להציל את הסינדרלה המשודרגת. הוא חוטף אותה לכלוב הזהב שלו במרומי הפנטהאוז בשדרה החמישית, משם תוכל תמיד להשקיף על אחיותיה העובדות, שלא זכו לפגוש את אחיו התאומים של הגיר. נשפכתי. ירדתי לשנקין, טיילתי הלוך וחזור, מודה, לא בחצאית מיקרו מיני ולא בגופית עוטפת חלקיק ציץ, אבל נראיתי אחלה. חוץ משני אנשים מוזרים שתעו וביקשו הנחיות לדרך ונהג מטורף שכמעט עלה עלי ועל המדרכה, לא פגשתי שום שרמנטי עם הצעה דרמטית. מנגד, היו רבים שהציעו הצלות מכל מיני סוגים, רק שהן לא כללו פנטהאוז. אז ויתרתי.

12.00- ברברה סטרייסנד המכוערת- היפהפייה, המצחיקונת היהודייה מברוקלין, עם האף המדורג, שכמוני, לא בקרה במרכזים הרפואיים- קוסמטיים של... ועומר(י) השריף, גברבר אוריינטאלי, קסום ושרמנטי, שלא מתעניין בפוליטיקה, לא מקומית ולא מזרח תיכונית, וכל מעייניו בסרטים, כמו בחיים סובבים סביב סיגרים, נשים , סוסים והימורים. רגע הוא ישנו, רגע ארוך הוא איננו. הגבר האידיאלי. סטרייסנד, המאנפפת המושלמת, נציגתנו האולטימטיבית בגולה האמריקאית מאבדת את ראשה, הונה, זהותה ונשמתה לטובת האוריינטאלי השרמנטי (מודה לא בטוחה שהייתי עומדת בקסמו אילו הגיח לשינקין...למזלי, השריף קבע את בסיסו בפריז, לפני מספר עשורים ואין לו כל כוונה לשנותו)

17.00- אלן דלון, אליל ילדותי, נעורי ובגרותי המוקדמת. נציג המאפיה והקולנוע הצרפתי, שהפיל ברשתו, בחייו כמו בסרטיו ליין ארוך ומפותל של קורבנות יפהפיות אובדניות כזמרת מריאן פייתפול, השחקנית רומי שניידר ורבות אחרות. בשלב כלשהו הפסקתי לעקוב אחריו ואחר הרשימה. נולדנו באותו יום, דלון ואנוכי, בהפרש של 22 שנים. אז, כמו היום, בסרט כמו במציאות דלון, בן השישים וחמש לפחות, בפועל מזדקן שרמנטי עם שאריות נינוחות של מאהב שאינו ממש מעוניין, עם עיניים טרוטות ושקיות מתחתיהן (כמו לי) מסובב סביב זרת ימין ליין של נשים. את תדמית המאהב שאינו מתאמץ הפך למעטה חמים של אפוטרופסות- פילנתרופית חצי- אבהית והוא משפריץ אותה לכל כיוון אפשרי. מיריי דארק שהייתה לצידו בחיים למעלה משני עשורים, ללא נישואין, ללא ילדים, ללא נאמנות (שלו כמובן) ממשיכה להיות בלונדינית לבנה מחומצנת עד כלות, מאוהבת, תלויה ודוממת לצידו, בסרט כמו כנראה גם בחיים. מפקחת משטרה צעירה, בלונדינית, קרירה וחסרת מסוגלות לאינטימיות מאבדת את חוסר יכולתה לקשר ברגע שעיניה נוחתות על השרמנטי הבלתי- מעוניין ומתאהבת בו, אשתו הגוססת של מפקד המשטרה הבוגדני פוצחת בשארית כוחותיה במחול אהבה מיטתי, על ערש הדווי של עצמה, ביתו, שנמחקה מתודעתו עד הגיעה לגיל 24 ומשהו מתאהבת בו עד למעלה מאוזנה השמאלית. בעצם, גם הגברים בסט חצי מאוהבים בו. טוב, ה 'דלון' לא מתכוון לחזור בתשובה ולא מתעניין בקבלה ולכן, אין סיכוי שיקפוץ לביקור הצלה בשנקין. ומנגד, למרות כל מה שאמרתי, בגלל זיכרונות הילדות- נערות- בגרות לא בטוחה שלא הייתי מצטרפת לרשימת המאוהבות בקסום המזדקן, הבלתי מתעניין.

20.00- החלטתי שדי. הרגשתי חלשה ונזילה כמו חמאה מומסת במחבת, טרום התערבבותה בחביתה, בפסטה או בכל מה שתרצינה, ממתינה ומחכה לשרמנטי האוריינטאלי, הצרפתי או לגיר האמריקאי. נעלמתי לעצמי. אני מחכה, לא יוזמת, לא עושה, חולמת, מחייכת ומתבטלת. פתאום הבנתי. הסרטים, זוהי קנונית- העל שתכליתה, להשאיר אותי ואת חברותי במצב של סינדרלות- גולמיות. רק שלא נהפוך לפרפרים. זוהי המטרה.

21.00- אני לא משת"פית. אין סיכוי. במהותי, אני טיפוס מרדן שאינו הולך בתלם, מעל לכל. קמתי. העברתי לערוץ 8 ואני צופה במסע 'מלכות המדבר'. הדם חוזר לפני, האנרגיות צפות ועולות, החולשה נעלמת, אני מזדקפת וטופחת לעצמי על השכם. מהחדר השני אני שומעת את ביתי, הפמיניסטית המשוחררת מלידה בת ה- 15 כמעט, "או, סופסוף חזרת לעצמך, אני לא מבינה מה את מסתכלת בסרטים המטופשים באלה, הם לא בשבילך!, מה הצעד הבא? טרה- נוסטרה, ערוץ ויווה?, עדיף שתראי שוב את הסרט של דמי מור בצבא"....
שתקתי. הבנתי. האסימון נפל לי בבת אחת. לפעמים, צריך לחזור צעד לאחור בכדי לעשות עשרה צעדים קדימה. בין השרמנטיים הקסומים עמוסי הסטריאוטיפים, שאהבתם לנשים מתחילה ומסתיימת במקום אחד בלבד, לבין דמי, המעצמה הכוחנית שמנתחת עצמה כמתנת סופשבוע, בכדי להקסים ילדון בלתי בשל בן 25 , אני בוחרת בערוץ 8.

אז, שלא תנסינה להזמין אותי בשנה הקרובה לסרטים.